השעה 21:00 בערב, שעת סיום סדנה מספר שתיים ביום ומספר שש עשרה בתוך שמונה ימים. אני יושב בחוץ עם אחד המשתתפים שביקש לדבר איתי כדי להבין למה הייתי כל כך קשה איתו בסימולציות היום. הוא, מועמד ללימודי רפואה, נכשל כבר פעם אחת בתהליכי המיון האישיותיים שכוללים תחנות של ראיונות אישיים, סימולציות ודילמות מוסריות. הוא הגיע לסדנה של שבוע להשתפר ולהצליח להגשים את חלומו להיות רופא. בחור צעיר, גבוה, כריזמטי, בעל יכולת ביטוי יוצאת דופן, חשיבה מהירה ומקורית, לוחם לשעבר ביחידה מובחרת, "המועמד האידיאלי" שמגיח מסרטים הוליוודיים ומציל בגבורה את תושבי העיירה.
אני עייף, מותש למעשה, אבל הסימולציות איתו לא יוצאות לי מהראש. אני מסתכל עליו וכל מה שאני מרגיש זה פספוס ענק של פוטנציאל ויכולות. ניסיתי לחשוב איך לגשת לשיחה איתו. אני מכיר ומתורגל במגוון טכניקת משוב וברור לי שאסור לי להיות חריף מדי כדי לא להוריד מוטיבציה וגם לא לאבד את האמון שנוצר בדיאלוג בינינו. אני מותש, מותש וגם קצת כועס עליו, אני מרגיש שהוא מבזבז את היכולות שלו על התחכמויות יתר, ציניות, ניסיון לשלוט בחדר ובתהליכים בינאישיים שמתרחשים במשחקי התפקידים. חלק מהקבוצה כבר חשה אליו אנטגוניזם. ביום הראשון של הסדנה עשינו סבב קצר ושאלנו כל אחד את שאלת היסוד: מדוע אתה רוצה להיות רופא? התשובות נעו בין רצון להיות רופא מגיל צעיר (שזה בעצם לענות לשאלה למה אתה רוצה- בתשובה: כי אני רוצה) לבין הרצון לסייע לאחרים. הוא אמר לנו שהוא רוצה להיות רופא כי הגיע למסקנה שבן האדם הוא בעל החיים היחיד בטבע שיש לו יכולת לרפא. אנחנו מנסים לפענח יחד איתו את התשובה. הוא פוצח במונולוג על תהליך החשיבה שגרם לו להבין את הייחודיות של האדם בממלכת הטבע ואנו סופגים ידע רב על עכבישים, דולפינים ועוד, אבל הוא לא מדבר ישירות עליו (כמובן שהמונולוג השלכתי לגמרי). במשחקי התפקידים הוא לא נותן למי שמולו לדבר, קוטע את הדברים, מאריך בדיבור רק כדי להגיע למסקנה פשוטה, רק שצריך היה לעבור שני דימויים ואנלוגיה כדי להגיע אליה. בראיונות האישיים הוא לא מוצא בעצמו תכונות שהיה רוצה לשפר, למעט כושר גופני. מדובר בבחור בנוי לתלפיות, אבל מציין שאמנם הוא די טוב בזה אבל יכול להשתפר יותר אם ירצה. בדילמות המוסריות הוא כל כך בטוח בתשובות שלו, שגם כאשר משנים לו את הסיטואציה כמעט לחלוטין ושואלים האם היה פועל באותה צורה כרופא (לפעמים משחקים דילמות של מורים, מנהלים ועו"ס) הוא ממשיך באותם טיעונים. אין לי כבר הרבה שערות על הראש, אבל מה שיש לי בא לי לתלוש.
אנחנו יושבים בשעה 21:00 בערב, אני מחליט (או אולי העייפות החליטה בשבילי) לומר לו מה שאני מרגיש, כל מה שראיתי, בלי פילטרים ובאופן כנה וכואב. אני אומר לו שאני רואה מולי בחור מוכשר שמכשיל את עצמו. אני עובר איתו נקודה נקודה על כל סיטואציה שבה יצר תחושה של יהירות, חוסר אמפטיה ובעיקר התחכמות אינטלקטואלית שגרמה לו לאבד את המראיין, גם מבחינה קוגניטיבית וגם מבחינה רגשית. אני משקף לו רגעים שהוא התווכח בלי לחשוב על הסוגיה כלל והפער בין היכולות שלו לבין מה שמוקרן החוצה. אני מדבר איתו על השהיית פרשנות ככלי להשהיית תגובה ומזכיר את טכניקת הלמה כדי להגיע למעמקים יותר פנימיים בהבנה מדוע הוא מעוניין להיות רופא. אני עוצר ומסתכל עליו, אני חושש שהגזמתי, אף פעם בקריירה שלי גם כמנהל וגם כיועץ ומנחה לא העברתי משוב בצורה כזו. הוא שותק, זה די מוזר, הוא בדרך כלל לא מחכה לסוף המשפט כדי להתחיל לדבר.
הוא מסתכל עלי ואומר לי את הדברים האלה: "אתה יודע מה, עכשיו כשאני חושב על זה, יכול להיות שבגלל הדברים האלה נכשלתי שנה שעברה, כל הזמן הזה לא הבנתי איך לא עברתי". אנחנו יושבים עוד קצת ומתרגלים סיטואציות. השינוי הוא מיידי, הוא מקשיב לסוגיה, מתלבט באמת, מתייחס גם לסוגיות הרגשיות בסיטואציה. עכשיו הזמן שלי להשתתק, אני נפעם מהמהירות. מבין שחשיבה מהירה יכולה להיות מנותבת גם ליישום של תהליכים יותר עמוקים (ברור לי שעוד אין הפנמה מלאה, זה תהליך שיכול להימשך אצל כולנו כל החיים). בימים הנותרים הוא קפץ מדרגה, תרגל ויישם חשיבה אמפתית, חשב באמת על הסוגיות לפני שהגיב והכי משמעותי, אמר באופן ישיר ובהיר את עמדותיו בלי ליפול להתחכמויות של מטאפורות, אנקדוטות ודימויים. ביום האחרון אפילו דיברנו קצת על עבודה אישית עם לגו ככלי להפקת ידע סמוי. מניח לעצמי שאם הייתי מוצא את עצמי מדבר איתו על זה ביום הראשון, הרי שחוץ מגלגולי עיניים לא הייתי מבין ממנו הרבה יותר. הוא רושם בשקיקה ואומר שיילך לנסות את זה בסוף השבוע.
אני מנסה להבין מה התרחש בתהליך הבינאישי שלנו. שואל את עצמי האם מדובר בעייפות שגרמה לי להתנהל ככה או משהו אחר. כל מי שאוהב להעביר סדנאות, במיוחד כאלה שיש בהן תהליכים רגשיים משמעותיים, יודע שיש משהו ממכר בתחושה של העברת הסדנא, במיוחד בהרגשה שאחרי, קצת כמו אחרי ריצה של 10 ק"מ בפעם הראשונה, אבל הרבה יותר עמוק. אחרי כמות כזו של סדנאות בזמן קצר, ראיתי דברים במפגשים שלא ראיתי קודם, או לפחות בעוצמת חדות גבוהה יותר. למן הרגע שראיתי זאת, כבר קשה יותר להתעלם (וגם לא צריך) או לנסות להתמודד עם זה באופן עקיף. אני מבין משהו נוסף- האופן שבו ניסחתי את התגובות שלי אליו, שהיו לא מפולטרות, על גבול הבוטות, היו בדיוק תמונת ראי לסוגיה המרכזית שהכעיסה אותי אצלו- ההתחכמות. יכול להיות שבאותו רגע הוא הבין את הכוח שבפשטות ובבהירות. אני גם יודע שהכעס שלי, היה בו מימד מאוד אישי. אם יש סוגיה אחת מרכזית שאני מנסה להשתפר בה תמיד כיועץ וכמנחה זה נושא ההתחכמויות. פגשתי בבחור הצעיר הזה את עצמי. זה שיש לו צורך תמידי להראות שהוא חכם, צודק ומתוחכם, עד כדי כך שהוא יתפתל בכל פיתול קוגניטיבי רק כדי להגיע לישורת הפשוטה והברורה שניתן היה לנסח בעשר שניות. הסופרוויזר שלי קרא לזה: להגיד מה שאתה רואה. אכן… מרגע שהבנתי זאת, משהו בי השתחרר, כאילו הבנתי אחרי 37 שנה מן כוח סמוי שהיה לרבים ולא הייתה לי גישה אליו.
השיחה הזו ותוצאותיה שינו באופן מהותי את האופן בו אני מגיב למשתתפים בסדנאות שלי, כמו גם לנועצים. אני אומר מה שאני רואה, לפעמים גם מציין מה אני מרגיש אינטואיטיבית ממה שמישהו אמר, שזה עבורי מהפכני. עד היום, כאשר הרגשתי משהו בתהליך ייעוצי או מפגש, הייתי פעמים רבות עוטף את ההרגשה ברציונליזציה ומנכיח אותה בחדר כדעה מוצקה ולעתים כעובדה. למן הרגע שהגשתי את האינוטאיציה על מגש של ספק, סקרנות ועניין, טווח החשיפה אליו אני מצליח להגיע עם נועצים שונה בתכלית. זה גם כיף, משחרר ושומר אנרגיה. הוא התקבל ללימודי רפואה בטכניון. אני בטוח שהמדינה הרוויחה רופא נפלא, מיוחד וחכם. אני יודע שהשיחה הזו הפכה אותי ליועץ טוב יותר. שבת שלום 🙂
להזמנת ייעוץ אישי ניתן ללחוץ כאן
המאמר נכתב על ידי עידן לוין
