רגעים ותובנות 3
בפרק הקודם הבטחתי לשתף בפאדיחה הגדולה ביותר שקרתה בפ.ל.ג, בתקווה שמי שיקרא את הפרק הקרוב ימצא מקום גם להזדהות עם דברים שהוא חווה ובעיקר, שאף אחד לא ייפול יותר למקום שאני נפלתי.
אז הנה מתחילים 
יש שלושה אנשים בשר ודם שלדעתי כבר מזמן היו צריכים להכיר. נתחיל עם Tova Averbuch – טובה אורבוך, המאסטרית מספר 1 בארץ לבניית תהליכים דיאלוגיים (ושבדיוק הוציאה ספר מכונן בנושא, אני רץ לקרוא). נמשיך עם יואב לב-רן, איש הברזל, איש הקומנדו ואלוף העולם באותנטיות. ונסיים עם Micky mouse (חברים, אני ביליתי את סוף שנות ה-80 בארה"ב והייתי כילד בדיסנילנד יותר פעמים משהייתם במקדונלדס. אף אחד לא ישכנע אותי שמדובר בדמות בדיונית, בואו נתקדם).
הפאדיחה הכי גדולה שקרתה בפ.ל.ג התרחשה כששכחתי מה למדתי מטובה כאשר הייתה המורה האגדית שלי ושל כולנו בהתנהגות ייעוצית בלימודים, מה שעתיד ללמד אותי יואב על אותנטיות ואיבדתי את מיקי מאוס הפרטי שלי בתוך חרדה מקצועית.
זה היה זמן קצר יחסית אחרי שהפכתי להיות עצמאי. קיבלתי פניה מארגון תעשייתי מאוד גדול להנחות תהליך של מספר מפגשים לצוות של מנהלים בכירים בנושא פיתוח מנהיגות.
התרגשתי, שמחתי ולאט לאט התחילו הספקות ושיח פנימי שהתחיל עקום והסתיים בגיבנת: "עידן, אתה הרי לא יכול לבוא אליהם עם מה שאתה עושה ביום יום. זה צריך להיות אחר, משהו שיעיף אותם, שיהיה בגובה שלהם, "השטיקים" ההנחייתים שלך לא מתאימים כאן. הם בכירים, חשובים, גדולים, יש פה הזדמנות, אל תפשל, אל תעשה פאדיחה, או ואבוי אם זה לא יעבוד, וואי איך אני רק רוצה להיות אחרי זה".
עבדתי כמו משוגע לפני המפגש. הכנתי משהו אחר לגמרי ממה שאני רגיל. אחר ממני. מאוד מעונב, רציני כזה, גבוה, עם מחקרים צפופים במצגת ותפיסות גדולות שכתובות בלעז. משהו כבד. אלה הרי אנשים רציניים, אני לא יכול לבוא כמו מיקי מאוס, לחייך, להצחיק לגרום להם להשתטות. זה לא רציני.
הגיע הבוקר הראשון. נכנסתי לחדר. למען האמת לא. קודם נכנסתי לשירותים. נשמתי עמוק, עוד ועוד, לא עזר. הייתי בלחץ שלא יכולתי לנער מעליי.
נכנסתי לחדר שישבו בו אותם בכירים. במקום לראות אנשים הרגשתי את הדופק שלי על 200.
באתי עם חליפה, בחליפה לא מחייכים חשבת לעצמי, דיברתי בארשת חשיבות של מנכ"ל פומפוזי שכרגע עשה אקזיט ובא ללמד מנהלים מה זה ניהול. נתתי לחרדה המקצועית שלי לנהל אותי. נפלתי.
הקבוצה הייתה מספיק מנומסת לתת לי לסיים לבלבל להם את המוח ואחרי המפגש רמזו לי בעדינות שתהליך לא יהיה כאן.
מה בעצם קרה פה?
יש שתי תמות מוכרות בעולם הפיתוח הארגוני. באופן כוללני אפשר לחלק את זה לאנשים שבטוחים שיועצים לפיתוח ארגוני הם כמו רופאים של ארגון. הם באים לעשות אבחון, לתת דיאגנוזה ולהציע פתרון. אני ממש מקווה שבימים אלה, בטח אחרי שחווינו קורונה ומה רופאים אמיתיים עשו ואיך פעלו, יש פחות ופחות אנשי מקצוע בתחום שלנו שקונים את השטות הזו.
התמה השניה מתייחסת לארגון כמקור הידע המרכזי על עצמו. בפרפראזה, הם יכולים להיות הרופאים של עצמם. תפקיד היועץ הוא לעצב תהליך שיסייע לארגון לעשות את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל יועץ חיצוני עם אג'נדה. את התובנה הזו למדתי מטובה באחד השיעורים הראשונים שלימדה וסיפרה על הגלגולים השונים שחוותה כיועצת. שמעתי אותה מדברת על דיאלוג, על צניעות, על חוכמת החדר והאנשים וידעתי שאני בבית, הגעתי למקום הנכון.
מה שגרם לפאדיחה הוא שבפעם הראשונה (ואחת היחידות) נבלעתי לתמת הרופא. לא כי האמנתי בה לרגע אלא כי נתתי לחרדה שלי להוביל את בניית המפגש. הרגשתי בתחרות, לא בדיאלוג.
2. השיחה הפנימית שניהלתי לפני המפגש הפגישה אותי עם המקומות הלא אותנטיים שלי. המקום שבא לעשות רושם, שרוצה להראות שהוא יכול לנצח בתחרות מוחות, שמעדיף שנינות וסרקזם על פני אומץ הנחייתי וכנות ייעוצית. וכמו שיואב לימד אותי, להיות אמיתי בכל הוויתך זו גם המוכנות לשלם מחירים וגם הידיעה שהתדר שלך, כשהוא מכוון, יכול לשנות עולמות.
מה אני מציע לקחת מהנפילה הזו?
א. חבקו את המיקי מאוס הפנימי שלכם ותנו לאנשים שלכם (עובדים, מודרכים, מונחים) לחבק את שלהם. כולנו מחפשים משמעות והערכה, כולנו חווים געגוע ורוצים להיזכר בטוב שיש בנו ושלעתים במשעולי החיים אנחנו מחביאים בפינות נסתרות בבטן כי זה מרגיש לא מתאים לסטינג.
ב. צרו את הסטינג שמאפשר לאנשים להביא את המיטב שלהם. סטינג שיוצר נינוחות, אנרגיה, אמת ושמחה. יש אינספור כאלה. קפה עולמי, קפה פרו-אקטיבי, חקר מוקיר, מרחב פתוח, חקר עתיד lego serious play, dragon dreaming ועוד ועוד.
ג. אין כמו הומור כדי לפתוח את הלבבות. לא צריך להיות אודי כגן כדי להצחיק. חייכו לפני כל דבר אחר. תשתפו בפאדיחות, תעשו סבב בדיחות, תחפשו את התרגילים הכי מצחיקים, גם אם הם לא "מדויקים" לנושא שבאתם להעביר.
ד. ייעוץ והנחיה זו אומנות, לא מתודולוגיה. לא משנה כמה מתודות נלמד, נלמד, נפתח ונמציא.
בסוף אנחנו עומדים מול זוג או זוגות של עיניים, לבבות פתוחים וסגורים, אנרגיה של יצירה או או אנרגיה של קיפאון וצריכים, בצניעות ובהקשבה מלאה לעזור לאנשים להביא את המיטב שבהם כדי שיוכלו להביא את עצמם ואת הארגון שלהם למקום שהם שואפים להיות בו.
קראתי לאחרונה שיש לנו 4000 שבועות לחיות. 4000. אני לא יודע מה איתכם, אני כבר עברתי יותר מ-2000, כך שלא נשאר הרבה. ואם זה כל מה שיש, בואו נפסיק לספר לעצמנו סיפורים של חשיבות. בואו נהנה, נצחק, נשתטה. בואו נייצר לנו ולאנשים שלנו את הדיסני וורלד האישי שלנו ושלהם. כן, גם ובמיוחד בסדנאות לבכירים.
בשבוע שעבר הנחיתי בארגן גדול לא פחות, עם אנשים בכירים לא פחות מאירוע הפאדיחה. לא הייתה עניבה, לא חליפה ולא חרדה. גם פה הנושא היה פיתוח מנהיגות. חקרנו שאיפות, ביררנו ערכים, סיפרנו בדיחות, ראינו סרט מצויר, התחבקנו, סיפרנו חוויות ילדות וצחקנו, כמה צחקנו. לדעתי ברגע מסוים עשיתי חיקוי של אודי כגן עושה חיקוי של דוד ביטן, כי דיברנו בהפסקה על החזרה של ארץ נהדרת למסך.
בסוף המפגש רמזו לי לא כל כך בעדינות שהם רוצים שנוביל יחד תהליך עמוק יותר מרק מפגש אחד.
תודה שקראתם,
מבטיח בפרק הבא להשלים את סיפור שלמה בראבא מהפרקים הקודמים.
סוף שבוע מצוין!
עידן
פ.ל.ג ייעוץ
בית להנחיה יצירתית
