רגעים ותובנות 1

כפי שכתבתי בפוסט קודם, החל מהיום, בכל חמישי בערב, אכתוב כאן על התחומים שאני עוסק בהם ביום יום, אוהב אותם, חוקר אותם, מתנסה בהם וגם לפעמים נופל בהם.

אני מזמין את כל מי שמעוניין: לקרוא, להגיב, להתווכח ולנהל שיח על הנושאים שיועלו כאן: תהליכי הנחיה וייעוץ יצירתיים, הובלה ומנהיגות ובאופן כללי: יצירתיות בתפיסת התפקיד של מנהלים, מפקדים, אנשי חינוך, יועצים ומנחים.

אז בואו נתחיל הפעם יהיה ארוך מהרגיל. פוסט ראשון בסדרה וכאלה. מבטיח שגם אם יהיה קצת ארוך, משעמם לא יהיה.

לפני חודשיים קיבלתי ממר פייסבוק תזכורת לפוסט הראשון שכתבתי לאחר שהקמתי את חברת פ.ל.ג ייעוץ (אז עדיין רק פ.ל.ג, בלי החברה בע"מ).

זה היה רק לפני 5 שנים.

האמת-מרגיש יותר כמו 50

זה בהחלט מרגש לדעת שהיום אנחנו ממוקמים כאחד הגופים המובילים בארץ בכל מה שקשור לתהליכי ליווי ופיתוח מקצועי במערכת החינוך: צוותי הוראה, מנהלים/ות, מפקחים, מנהלי מחלקות חינוך, מדריכים/ות ועוד ועוד.

כדי להגיע עד הלום, אני חוויתי באופן אישי ומקצועי מסע מטלטל שאתגר ומאתגר אותי בכל רובד אפשרי ואני רוצה לשתף ב-5 תובנות משמעותיות עבורי לאחר 5 שנים של עצמאות, בניית העסק ופיתוחו.

בתקווה שמי שיקרא את זה ונמצא בתחילת הדרך וגם בעיצומה, יוכל להפיק מזה ערך.

בתחילת הדרך הייתי תמים עד כדי נאיביות. ראיתי בכל אחד שותף אפשרי והתבוננתי על המציאות העסקית כפוטנציאל ללא גבולות, בדיוק כמו הטייטל של העסק שלי.

את האגרוף הראשון שלי חטפתי יחסית מהר. העסק צמח בצורה יוצאת דופן בשנה הראשונה ולקראת השנה השנייה, אחרי שלקחתי הלוואות לא קטנות כדי לייצר תנופה שיווקית ומקצועית משמעותית, נעקצתי כלכלית על ידי אדם שטען שיסייע לקדם איתי את העסק ובפועל, לא רק שלא תרם דבר והתחמק מכל סיכום שנעשה, אלא שהפעילות המינורית שכבר עשה, הותירה לפ.ל.ג שם רע מאוד אצל לקוח שהיה משמעותי עבורנו.

שילמתי עשרות אלפי שקלים שפשוט הלכו לפח והכניסו את העסק, הצעיר. מה זה צעיר? ינוקא ממש, לקשיים גדולים מאוד.

מאז היו אגרופים רבים נוספים: גניבת תוכן, גניבת לקוחות, התחמקויות מאינספור תשלומים שהגיעו לי ולמנחים שלי על עבודה שנעשתה ועוד.

באופן אינטואיטיבי וכנראה גם הישרדותי, ייצרתי מסביבי חומות גבוהות של חשדנות. כל שיחה, הבטחה או הצעה שפעם הושטתי לה יד מחייכת, הפכה להיות מקור לחשש, שמא שוב יפילו אותי בפח.

החייכנות הכמעט אוטומטית שבה הייתי רגיל לפתוח כל שיחה החלה להחליף צורה.

אבל… וזה אבל גדול… ככל שיש בתחום שלי (כמו כנראה בכל תחום) אנשים בעלי כוונות רעות, בעיות של אתיקה, מוסר, רודפי בצע וכו', יש הרבה יותר טוב.

על כל גנב דעת בו נתקלתי לאורך הדרך, זכיתי ואני זוכה לראות צוות גדול של מנחים ויועצים מיוחדים ומסורים בפ.ל.ג שיכולים לשבת בלילות על מערכי הדרכה, בבוקר לנהל שיחות אישיות עם מנהלים, בצהריים להעביר הכשרות פנים אל פנים, בערב להעביר הכשרות זום, והכל במקצועיות, בחריצות, תשוקה ואהבה. התברכנו בלקוחות מפרגנים, אהובים ומסורים שרצים איתנו יד ביד ומשגררים אותנו כמו שמעולם לא חלמנו.

כמנהל ובעל עסק, זהו במישרין מאבק רגשי ותודעתי בין האור לבין החושך. לבחור האם להתנהל על פי הטראומה המקצועית (שלכולנו כנראה יש, עצמאים ושכירים כאחד) או לחפש עמוק עמוק בפנים את התמימות שגם הובילה אותך לעבוד עם אנשים מלאי קסם ויכולת. גם לקוחות וגם שותפים לדרך.

זו בחירה יומיומית, זו בחירה של רגעים. תבחרו לחפש את התמימות, את העיניים הטובות. כל חומה, סופה לחסום קודם כל את מי שבונה אותה.

במהלך התואר שני למדתי מושג "מגניב"-הזדהות השלכתית. האמת? זה היה ממש מעניין ומסקרן. הסתכלתי על המושג באופן קוגניטיבי. לא חלמתי לרגע שזה יקרה לי. וכשזה קורה, בטח בעוצמות בהם חוויתי את זה, זה יכול להיות סיוט.

אנחנו עובדים הרבה,כידוע, עם משרד החינוך. יש במשרד הזה הרבה דברים טובים שאנשים פחות מכירים וכמובן הרבה פגמים נראים לעין. מי שעובד שם בהיקפים גדולים ובכל שדרות המערכת יכול לזהות אלמנט אחד קשה שחוזר על עצמו:

לחץ-

ברוב המקרים ברמה לא הגיונית או פרופורציונאלית לסיטואציה.

התוצאה- מנהלים שלא ישנים בלילות, מפקחים שלא ישנים בלילות, מורים שלאט לאט (או מהר מהר) נשחקים, אנשים טהורים בעלי כוונות כל כך טובות (באמת) שיוצרים אצל עצמם וסביבתם לחץ וחרדה בלתי פוסקים.

בשנת הקורונה חשבתי שזה הגיע לשיא חדש. השנה זה אפילו חזק יותר.

לאט לאט הלחץ החל לחלחל גם בי. חוסר שינה, עבודה מסביב לשעון. "עידן מה שלומך?"… "עסוק"

העליתי במשקל, הפסקתי ליהנות והתחלתי לפעול כמו אוטומט. יש משימה, עושים, מבצעים הכי טוב ועוברים למשימה הבאה. לא הצלחתי להתענג על הפידבקים החיוביים וגם לא לתחקר תהליכים שלא הייתי מרוצה מהם. אין זמן, לחץ, חרדה, צריך להספיק.

גם כאן, כמו בסעיף הקודם, הפיתרון, חוץ מכמובן מודעות לעובדה שאתה לוקח על עצמך את התהליכים הרגשיים של הלקוח, זו בחירה לעשות stop.

מי שעזר לי לעשות את זה היה שלמה בראבא.

אבל זה כבר לפוסט אחר (מבטיח)

שימו לב לא להיבלע בתוך לקוח. צרו מנגנוני הפרדה, גם רגשיים וגם ארגוניים.

בפ.ל.ג יש לנו 4 ערכים שמובילים אותנו מתחילת הדרך:

א. יצירתיות

ב. מקצוענות

ג. הקשבה

ד. גמישות

הסתכלו על סעיף ד. נשמע טוב לא? בטח בימי הקורונה.

אז מה זה עבודה רעה על בסיס ערכים?

כאשר אתה נותן לערך אחד משקל יתר והוא פוגע בערכים האחרים.

הגמישות שלנו הייתה ב-300 אחוז. על כל דבר חיפשנו איך להגיד כן ולתת פתרונות מיוחדים, ספציפיים, מיוחדים ומגוונים. לא עצרנו לרגע. יש בעיה? יש לנו 5-6 פתרונות אפשריים ביד. לא פתר את הבעיה? הנה עוד 5 פתרונות. וכך הלאה.

אבל המילה גמישות עברה הזניה בימי הקורונה.

אפשר לקרוא לאנשים לפגישת זום מהרגע להרגע ואז לאחר להם בחצי שעה כי צץ משהו וזה בסדר, כי כולנו צריכים להפגין גמישות, אז מה הבעיה?

ואנחנו מתגמשים וקודם כל בודקים את עצמנו והופכים להיות נדיה קומנצ'י של עולם ההנחיה.

לאט לאט (אולי לאט מדי) ראיתי שגמישות היתר שלנו מתחילה לכרסם בערכים האחרים שלנו.

לכל מי שנמצא בצומת עסקית, שימו לב למערכת הערכים, זהו המצפן. אבל, שימו לב אילו ערכים מובילים ומקדמים ואילו ערכים יוצאים משליטה. יש דבר כזה Too Much Of A Good Thing

טרקטור הוא כלי רכב כבד, משימתי, עם גלגלים גדולים ויכולת מרשימה, בעזרת הכלים הנכונים, לחרוש, לזרוע ולקצור. אין לו ערך כאשר אינו מופעל. הוא מגיע לשדה, שם מתרחשת העבודה, המאמץ והשחיקה.

בכל יום ובכל שבוע יש הזדמנויות נהדרות לצמיחה עסקית. עוד כלים, עוד גלגלים, עוד רעיונות, עוד לקוחות, עוד עובדים. פשוט עוד. קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך כל העוד הזה. להיכנס לשדה, להתחיל לחרוש, לראות שדה קרוב, גדול יותר, ללכת ולחרוש גם אותו. וכך ללא הפסקה. עד שהטרקטור העסקי והארגוני שלך יחווה תהליכי בלאי, שחיקה ואולי בסוף, לא עלינו, גם השבתה.

להיות אטרקטור מקצועי וארגוני זה קודם כל, לפני הכל, להגיד את האמת שלך. נשמע יופי, אבל זה דבר קשה ביותר, מכיוון שלפני שתוכל להגיד את האמת הזו, קודם צריך למצוא אותה. בפ.ל.ג אנחנו חוקרים את האמת שלנו מהיום הראשון.

רק לאחרונה, אחרי 5 שנים, היא החלה לבצבץ מבעד לרעשים הכבדים של הטרקטור.

מה שמדהים הוא שכאשר אתה מראה את האמת שלך, צועק אותה, חוגג אותה, לא מוותר עליה לרגע, האנשים הנכונים מגיעים, ההצלחות הנכונות מגיעות, האוויר חוזר לריאות, החיוך חוזר לשפתיים ופתאום הדברים נראים בזרימה ובפשטות. שלא תטעו, לפעמים צריך לעבור את הגיהנום כדי שהאמת הזו תגיח.

הצעה: אחרי כל פעילות משמעותית, שאלו את עצמכם האם אתם במוד טרקטור או במוד אטרקטור. מה היה אמת? מה היה שקר? לאט לאט הנפש שלכם, הלקוחות, העובדים, יצעקו לכם חזרה את התשובה ואי אפשר יהיה (וגם לא רצוי יהיה) להתעלם. תנו לשדה לבוא אליכם.

אני זוכר שלקראת סיום התואר שני הגיעו אלינו לאוניברסיטה גופים ייעוציים גדולים במטרה לגייס יועצים לפירמות שלהם. כבר אז ידעתי שאני רוצה לפתח עסק וחברה והיה לי חשוב להישאר, לראות מה עושות הפירמות הגדולות, איך הן צמחו, מה ההתמודדויות שלהם. פשוט ללמוד.

אני זוכר שמנהלת בכירה בפירמה גדולה עברה בינינו, שאלה אותי מה הכוונות המקצועיות שלי ואמרתי לה שאני רוצה לבנות חברה משלי.

התגובה שלה, שלא אחזור עליה כאן, גרמה לכל חבריי ללימודים להיקרע מצחוק. נעים זה לא היה, אבל היום אני משתמש בסיפור עם כל נועץ שחושש לעשות את הצעד הבא ללא נודע. כי "אמרו לו", כי "הוא שמע", כי "הוא כבר בעצם ניסה".

מה עזר ועוזר לי? שיר אחד. האמת היא שאני קורא לו שיר. זה בעצם נאום משנת 1910 של נשיא ארה"ב טדי רוזוולט. בשם The man in the arena

בכל פעם שאני מהסס, חושש וזקוק למצוא מחדש את המצפן שלי, אני חושב על המילים, קורא אותם, מדבר אותם ונותן להם לרפא את הנפש. יש תרגום לעברית, אבל במקור זה הכי טוב שיש.

תמצאו את המנטרה שלכם לסלק מעליכם את ענני הספקנות, צרות העין והביקורת של כל מי שלא בחר להיכנס למגרש שבחרתם לשחק בו.

The man in the Arena

"It is not the critic who counts; not the man who points out how the strong man stumbles, or where the doer of deeds could have done them better. The credit belongs to the man who is actually in the arena, whose face is marred by dust and sweat and blood; who strives valiantly; who errs, who comes short again and again, because there is no effort without error and shortcoming; but who does actually strive to do the deeds; who knows great enthusiasms, the great devotions; who spends himself in a worthy cause; who at the best knows in the end the triumph of high achievement, and who at the worst, if he fails, at least fails while daring greatly, so that his place shall never be with those cold and timid souls who neither know victory nor defeat."

נתראה בשבוע הבא,

מוזמנים לכתוב מה חשבתם

באהבה,

עידן

פ.ל.ג ייעוץ בע"מ

בית להנחיה יצירתית