שמנת, צפרדע וסדנאות פיתוח מנהלים

צפרדעים בשמנת (חורחה בוקאי)

היה היו שתי צפרדעים שנפלו למכל שמנת.

עד מהרה הן הבינו שהן הולכות ושוקעות: הן לא יכלו בשום אופן לשחות או להחזיק מעמד על פני השטח זמן ממושך, מפני שהעיסה הייתה סמיכה כמו חול טובעני. תחילה פרפרו שתי הצפרדעים בתוך השמנת וניסו להגיע לשפת המכל, אבל לא הצליחו. עלה בידן רק להשתכשך במקומן ולשקוע. הן התקשו יותר ויותר להרים את ראשן מהמכל ולנשום.

אחת מהן אמרה בקול רם: "אני לא יכולה יותר. אי אפשר לצאת מכאן. בחומר הזה אי אפשר לשחות. אני הולכת למות בכל מקרה, אז למה להאריך את הסבל? אני לא מבינה מה הטעם למות באפיסת כוחות במאמץ עקר".

הצפרדע הפסיקה לפרפר ושקעה במהירות בנוזל הלבן והסמיך.

הצפרדע השנייה, עקבית או אולי עיקשת יותר, אמרה לעצמה: "המצב חסר תקנה! אין סיכוי שאצליח להתקדם אפילו סנטימטר, אבל למרות שהמוות מתקרב אני מעדיפה להילחם עד נשמתי האחרונה. אני לא רוצה למות אפילו שנייה אחת לפני הזמן שלי."

היא המשיכה לפרפר ולהשתכשך במקום בלי הפסקה, בלי להתקדם אפילו סנטימטר, שעות על גבי שעות.

ולפתע, מרוב פרפורים, נענועי עכוז, השתכשכויות ובעיטות, הפכה השמנת לחמאה. הצפרדעה המופתעת זינקה עד שפת המכל ומשם שבה לביתה בקרקור עליז.